כ"ח שבט ה'תשע"ז24.2.2017

דבר תורה לפרשת "וארא"

לק"י

דבר תורה לפרשת "וארא"

פרשתנו פותחת במשפט סתום: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". לכאורה, אין דבר אינפורמטיבי באמרה הזאת, מה רצה ה' להגיד למשה ע"י הדגשת שמותיו השונים? ועוד אנו יודעים שהאבות הכירו את השם בעל ארבע אותיות (לדוגמא, "ויאמר אני ה'" בחלום יעקב). גם בפרשה שעברה, ה' מורה למשה להציגו אל מול בני ישראל בכמה שמות: "אהיה אשר אהיה", "אלהי אברהם יצחק ויעקב". האם שמו של הקב"ה קריטי עד כדי כך לגאולת ישראל ממצרים?

מסבירים חז"ל, כי שמותיו השונים של הקב"ה הם ככתרים שונים על ראשו של מלך. אין אנו יודעים כלום על ה' בעצמו, אך אנו יודעים על החסדים הגדולים שהוא גומל איתנו, ובכך אנו משבחים אותו. "הללו שם ה'".

השם הראשון בהסטוריוגרפיה שהכתוב חושף בפנינו הוא השם בו נגלה ה' לאבות: "אל שדי". ומשמעו, "האל שְׁדַי לו". האבות כשעבדו את האל, עבדו אותו רק משום היותו אדוני השמיים והארץ, האמינו אמונה תמימה ללא כל צפייה לשכר או לגמול, אלא רק משום שהוא ראוי לעבוד, ודַיוֹ בכך. האבות הן המרכבה לשכינה, ופירושו שהשכינה שורה עליהם, והם מקדשים את ה' בעולם. זהו השם הגבוה ביותר מבין כל השמות – שכן פה האדם עובד את ה' בצורה שלימה אך ורק מהתעוררותו כלפי ה'.

השם השני שהיה בשימוש בגאולה הוא "אהיה אשר אהיה". ומפרש הרמב"ן: אני האל אהיה עם מי שיהיה איתי. למשל, הפותח ידו לצדקה, אף אני משפיע עליו פרנסה. המידה הזאת של הקב"ה היא המידה האידיאלית לגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". "אהיה אשר אהיה" מסמל את ההדדיות שבתהליך הגאולה – אותו "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". אולם, גאולת מצרים לא הייתה אידיאלית. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". גם היציאה ממצרים הייתה מאולצת "כי גורשו ממצרים". לסיכום, השם השני מחצתו התעוררות התחתונים ומחצתו התעוררות העליונים.

לאחר שמשה מתאכזב מיכולתו של בני ישראל להיגאל, הוא מתריס ואומר בסוף הפרשה שעברה: "למה הרעותה לעם הזה". הקב"ה משיב למשה בתחילת הפרשה "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'". השם הבא בהיררכית השמות ("אלהים") הוא מצד מידת הדין, זהו שם שכולו התערבות עליונה, ללא התעוררות האדם, אך הוא מציג מידה נוקשה, הדבר המגיע לאדם אותו יקבל, כפי שעשה כן יעשה לו. משה שהתייאש לרגע מגאולת ישראל, זכה לתוכחה זוטרא ממידה הדין: "וידבר אלהים אל משה", אך הקב"ה מבהיר לו תחת איזה שם הוא יגאל את ישראל: "ויאמר אליו אני ה'". הגאולה תהיה תחת השם ה' – התערבות עליונה מלאה, ללא שום התערבות מלמטה, ללא שום השתדלות, וגם הכול לפנים משורת הדין, הקב"ה יפתח את ידו ויתן אף על פי שאיננו ראויים לכך, זאת מידת הרחמים והחסד. הקב"ה בעצם אומר למשה: "אני ה', אני אעשה חסדים עם ישראל, אף על פי שכעת אני מדבר ממידת הדין" – כעין מלך הלובש פעם כתר זה ופעם כתר זה. הגדיל דוד המלך ואמר: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אלהים ברוב חסדיך, ענני באמת ישעך" – גם השם "אלהים" הוא מלא חסד.

כפי שאמרנו, דור מצרים היה דור חלש אמונית יותר מהאבות, לכן היה צריך להשתמש בטכניקות אחרות כדי לעורר אצלם את האמונה לה'. כל דור קורא אחרת לה'. במהלך הדורות, הקריאה הזאת השתנתה. בתהילים נאמר: "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם". הא' שותקת במילה "קוראים" לרמז לכך שבדור של משה ידעו איך לקרוא לה', אך בדורו של שמואל הקריאה הייתה יותר מקרה – התעוררות מלמעלה, "קורים אל ה' והוא יענם". מבואר בהלכה, כי אם לעתיד לבוא ימצאו כל כלי המשכן והמקדש, כולם כשרים לעבודה מלבד חצוצרות הכסף, כיוון שכל דור יש לקרוא בדרכו שלו, ועל כן חצוצרה של דור אחד, ככלי תקשורת אל מול ה', לא ראויה לדור אחר.

למרות ההתחלה הפסימית של גאולת ישראל, בסופו של דבר על ים סוף התקרבו בני ישראל לקב"ה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", עד שיכלו להרגישו בחוש ואפילו תינוקות הצביעו ואמרו "זה אלי ואנווהו", וגם לעתיד לבוא "מלאה הארץ דעה את ה'" – כולם ירגישו את ה' בחוש "וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלוהינו זה, זה ה' קיונו לו ויושיענו".


יהי רצון שנזכה ללב מבין.

שבת – שלום!



תגובות

אין תגובות. הוסף תגובה